בן 35, נשוי, עובד בתור הנדסאי חשמל במחלקת החשמל . לאחרונה עברה עלי תקופה מאתגרת של 223 יום בשרות מילואים בעזה.

מלחמה זו, כפי שכולם אומרים: "אינה טיול בפארק ", זהו עולם מקביל בו אתה משנה את העקרונות שגדלת עליהם , אתה עושה ונלחם בלי לחשוב יותר מידי , אתה לא שוקל מה טוב או מה נכון , אתה רק יודע שזה מה שצריך לעשות ועכשיו . אתה לומד להכיר ולסמוך על החברים שעימך ובאותה מידה הם סומכים עלך . ורעות זו זוהי , למעשה חומת מגן שמחזקת אותך . אתה מבין אותם והם מבינים אותי, לעתים יותר ממשפחה שנשארה בעורף . ויחד עם זאת אתה דואג לעורף , דואג למה שנשאר ומחכה לך בבית . שומע סיפורים של אנשים שמאבדים מקום פרנסתם עקב היעדרות ממושכת ויודע כי לפחות בעיה זו אינה קיימת עבורך . היה יותר מנחמד כאשר ראש צוות שהתקשר ועודד אותי והבטיח כי המקום בעבודה שמור עבורי .

ברמה אישית אבקש להתחלק ברגש שחוויתי " אתה יוצא מעזה , מגיע לקו אשדוד ומרגיש שיש עולם אחר שאתה כביכול לא חלק ממנו יותר . אנשים חיים כאלו אין מלחמה . אני יודע שזה מצב נורמלי ובכל זאת, באיזה שהו מקום אתה מרגיש שריטה " ולכן , חיבוק ויחס חם של חברי לעבודה, בו זכיתי כשחזרתי , מאוד עזר לי ואני בטוח שזו משאלתם של כל אנשי המילואים